בס"ד
דבר תורה פרשת חוקת
במדבר
פרק כא
(כה)
וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכָל
עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכָל בְּנֹתֶיהָ:
(כו)
כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ
מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כָּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן:
(כז)
עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר
סִיחוֹן:
תלמוד
בבלי מסכת בבא בתרא דף עח עמוד ב
א"ר
שמואל בר נחמן א"ר יוחנן: מאי דכתיב: על כן יאמרו המושלים וגו'? המושלים -
אלו המושלים ביצרם; בואו חשבון - בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד
שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה; תבנה ותכונן - אם אתה עושה כן, תבנה בעולם הזה
ותכונן לעולם הבא; עיר סיחון - אם משים אדם עצמו כעיר זה שמהלך אחר סיחה נאה, מה
כתיב אחריו? כי אש יצאה מחשבון וגו' - תצא אש ממחשבין ותאכל את שאינן מחשבין;
יש לבאר את הקשר בן דרשת חז"ל
הנ"ל לבין הפסוקים:
|
אין קשר
לפסוק אלא רק כאמצעי לזכרון הדרשה
|
תורה
תמימה הערות במדבר פרק כא הערה יח:
אין ספק אשר כלל דרשה זו וכיוצא בה ...נאמרו על דרך רמז ואסמכתא
ומשל על דרך המוסר או לתכלית שלא ישכח זכרון המאמרים, יען כי מעיקר הדין אסור
לכתוב דברים שבע"פ ורק צריך לשננם בע"פ [ובזה הזמן הותר מפני קוצר
הדעות] והיו מחפשים אמצעים להקל על הלומדים ועל כח זכרונם, ועשו סימנים לכל דבר,
וכמ"ש [1]
עשה ציונים לתורה, וזה הוא מפני כי ע"י הציון והסימן נקל הדבר לזכור, כנודע...
וכן כתב הרשב"א הביאו הכותב בעין יעקב[2]
וז"ל, "כונת חז"ל בדרשות כאלו להסמיכם אל הכתובים בלשונות שלא
ישכח זכרונם, ולא שהיתה כונתם כלל לפרש הפסוק כן. וכ"כ השל"ה[3]
:"לפעמים אומר אל תקרא כך אלא כך, משום שאותו הדבר בעצמו הוא מקובל איש מפי
איש, וכדי שלא ישכח מפי זרעם שמו כמו סימן להם והציבו ציונים לדבר כדמות אסמכתא,
עכ"ל...ומכל זה יתבאר ענין הדרשה שלפנינו, שרצו חז"ל להסמיך דרשותיהם
במעלות התורה ומדת הענוה ושכרה וגנות הגאוה ועונשה, מצאו פסוק זה המכיל בקרבו כל
הענינים שרצו לומר בזה. אמנם חקרתי ומצאתי, כי אע"פ כן אין מדרך חז"ל
להסמיך דרשות כאלו על לשון איזה פסוק שהוא אם לא שיש להם איזה דקדוק והערה בלשון
הפסוק ההוא שאינו מיושב לפי פשוטו כמו שהערנו כמה וכמה פעמים בחבורנו זה
|
|
חובת
האדם בחשבון נפש תמידי
|
ניתן
גם לומר שמכיוון שחז"ל היו מורגלים בחשבון נפש ותמיד עמד מול עיניהם יום
הדין כמובא במשנה :
ולכן
ברגע שקראו את הפסוק המזכיר את העיר חשבון מיד נזדעזעו ונזכרו בחשבון נפש אשר הם
כל כך מורגלים בו .
|
|
מש"ל
"הטויוטה"
|
בדומה
לאדם שקנה רכב מסוים לצורך המשל "טויוטה" פתאום הוא שם לב לכל מכונית
"טויוטה" שנוסעת בכביש ואע"פ שמספרם לא השתנה מקודם לקנית רכבו
ואתמול הוא לא שם לב אליהם.
על
זה הדרך חז"ל קנו בנפשם את אימת
יום הדין ולכן כל דבר ולו הקטן ביותר הזכיר להם את החשבון נפש שכל אחד חייב
לעשות בעצמו. ולא רק מפסוקים אלא גם מחיי היום יום כהדוגמה הבאה:
|
|
חז"ל
נזכרו בצורך לחשבון נפש גם בסיטואציות יום יומיות
|
ויש
להבין מה גרם לרב המנונא לשיר שיר עצב בזמן שיא השמחה ?
יש
ליישב ע"פ דברנו שרב המנונא כשהיה במשתה והתבונן סביבו: בתזמורת המנגנת,
בתפאורה, במלצר המשרת ומגיש מאכלים ערבים. המשיל לעצמו את הסיטואציה לחיי האדם
"שהם 70 שנה ואם בגבורות 80 שנה..." וכמו שבסוף החתונה המלצר המחייך
ישמוט את השולחן ממנו והתזמורת תקפל את הציוד וצריך לנצל את המעמד החולף. כך
בחיי האדם צריך לנצל את "חתונת 70 השנים" ולאסוף תורה ומצוות שיגנו
עלינו.
כאמור לפי הנ"ל הקשר בין הפסוק לדרשה
הוא מקרי מהשם העיר "חשבון ".
|
|
מהר״ם סופר:
שמחת
הניצחון של סיחון כמשל לעובר עבירה
|
המהר"ם
סופר מסביר את שייכות הדרש כך:
כידוע
עם ישראל לא יכל להלחם עם מואב מכח הציווי:
[7]"אַל
תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ
יְרֻשָּׁה..." ולכן לא יכלו ישראל לכבוש את העיר חשבון כאשר היתה בידי מואב
אך אחרי שסיחון כבש את חשבון מיד בני מואב הכשיר אותה לעם ישראל שיוכלו לכובשה
שהרי היא כבר לא ברשות מואב אלא סיחון. ובלקחו את ארץ מואב
מידי מואב היה לו שמחה גדולה בנצחונו בחשבו שתשאר
בידו, ונקל
להבין את צערו בלקחם בני ישראל ארץ זו מידו, ולו ידע זאת סיחון מראש
בודאי היה מניח
ארץ זו למואב
ולא היה יוצא כלל לקרב ובדומה לזה ראו חז"ל שהאדם
צריך לעשות חשבון ולחשב הפסד מצוה כנגד שכרה
ושכר עבירה כנגד הפסידה(הטורח והעמל מעשיית המצווה כנגד רוב השכר שיקבל בעולם הזה והבא), בראותו איך שמח מלך
סיחון בעשותו
איזה דבר ואחר כך נתגלה לו שהדבר ששמח בו היה לרעתו שראה שמה שחשב שהוא לטובתו היה לטובת ישראל.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה