בס"ד
גדרות וסייגים- פרשת פנחס / בין המצרים
·
חמשה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז...נשתברו
הלוחות, בוטל התמיד, הובקעה העיר, שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל (תענית דף
כו.).
·
ובגמרא ראש השנה יח: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש
... צום הרביעי, זה תשעה בתמוז שבו הובקעה העיר, שנאמר: "[בחודש
הרביעי] בתשעה לחדש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ ותבקע העיר". ואמאי
קרי ליה רביעי - רביעי לחדשים.
·
וכתב השו"ע בסימן תקמט' אע"ג דכתיב בקרא:
"בחדש הרביעי בתשעה לחודש הובקעה העיר" אין מתענין בתשעה בו אלא בי"ז,
מפני שאף על פי שבראשונה הובקעה בט' בו, כיון שבשניה הובקעה בי"ז, תיקנו להתענות
בי"ז בו משום דחורבן בית שני חמיר לן. שהרי על ביהמ"ק הראשון נתנחמנו
ועל השני עדיין מצפים לביאת משיחנו שיבנה את בית המקדש השלישי במהרה בימינו אמן.
כלומר לאחר חורבן הבית הראשון עד בנין הבית השני
היו מתענים בט' בתמוז, וכאן יש מקום להתבונן, שלמרות שגם ביז' בתמוז אירעו צרות
גדולות כגון: שבירת הלוחות, העמדת צלם בהיכל, בכל זאת לא התענו אלא בט' ולא ביז', זאת
מפני שעיקר הצום נתקן כנגד נפילת החומות ולא על שאר המאורעות. שחז"ל רצו
להראות לנו את מעלת וחשיבות החומות שהם ששמרו על בית המקדש וכשאין חומות אין בית
המקדש. החומות הם עיקר השמירה כשאין חומות הכל פרוץ כשאין גדרים זהו התחלת
החורבן. ועל זה ראוי לתקן צום ותענית.
·
אמר להם(בלעם למואב ): אלהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאוים לכלי פשתן,
בוא ואשיאך עצה: עשה להן קלעים, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, וימכרו
להן כלי פשתן. עשה להן קלעים מהר שלג עד בית הישימות, והושיב בהן זונות, זקינה מבחוץ
וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה:
אי אתה מבקש כלי פשתן ? זקינה אומרת לו בשוה, וילדה אומרת לו בפחות. שתים ושלש פעמים.
ואחר כך אומרת לו: הרי אתה כבן בית, שב ברור לעצמך. וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה,
ועדיין לא נאסר (יין של עמוני ולא) יין של נכרים. אמרה לו: רצונך שתשתה כוס של יין
? כיון ששתה בער בו. אמר לה: השמיעי לי. הוציאה יראתה מתוך חיקה, אמרה לו: עבוד לזה!
אמר לה: הלא יהודי אני. - אמרה לו: ומה איכפת לך, כלום מבקשים ממך אלא פיעור, [והוא
אינו יודע שעבודתה בכך]. ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך.
בשיטים חטאו בני ישראל עם בנות מואב וזבחו לאלהיהם,
לבעל פעור. ויש להבין הרי אין לך ע"ז מאוסה כמותה,שהרי אוכלים ושותים לפניה
ואח"כ נפנים ומתריזין עליה.אלא מהות עבודה זרה זו שאין גדרים לאדם,
הכל פרוץ והפקרות, מגמת ע"ז זו שגם את הדבר הקדוש ביותר כמו האלוהים שלהם כל
המרבה לבזותו הרי זה משובח .
בגמרא סנהדרין קו. מובא שהגורם לחטא היה שתיית
יין. שעם ישראל לא נזהרו ושתו מהיין שהגישו להם בנות מואב, והיין העמוני נכנס לגופם ובער בהם, ועל ידו חטאו
בעריות ובבעל פעור. שעדיין לא נגזר על איסור שתיית יין של נכרים. כלומר שאילו כבר
גזרו חז"ל את האיסור של סתם יינם לא היו באים לידי חטא. לומר שאם אדם גדור
מבחוץ הרי הוא שמור שלא ליפול לתהום גדולה.
בתחילת מסכת אבות מובא "ועשו סייג לתורה" ומפרש ר' עובדיה מברטנורא:
גדר שלא יבא ליגע באיסור תורה, כגון שניות לעריות, ושבות לשבת. דכתיב (ויקרא י"ח)
ושמרתם את משמרתי, עשו משמרת למשמרתי.
·
דוגמא לסייג משבת ט: משנה: לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל, לא יכנס
אדם למרחץ ולא לבורסקי ולא לאכול ולא לדין. ואם התחילו - אין מפסיקין.
·
ובגמרא: מאימתי התחלת תספורת (ששוב אינו מפסיק)? אמר רב אבין: משיניח מעפורת של ספרין על ברכיו (מעפורת - סודר, ונותנו
על ברכיו שלא יפול השער על בגדיו). ומאימתי התחלת מרחץ?
אמר רב אבין: משיערה מעפרתו הימנו (סודרו הוא
ראשון להפשטת בגדיו). ומאימתי התחלת בורסקי?
משיקשור בין כתיפיו(להפשיל את השרוולים). ומאימתי התחלת אכילה?
רב אמר: משיטול ידיו. ורבי חנינא אמר: משיתיר חגורה. ולא פליגי. הא - לן, והא - להורש"י
(הא
לן והא להו - בני בבל היו חוגרין את עצמן בחוזק, וכשאוכלין - צריכין להתירם, ובני ארץ
ישראל לא היו נוהגין כן בהתרת חגורה קודם נטילת ידים.
חז"ל גזרו: שלא יתחיל פעולות מסוימות קודם
לזמן תפילת מנחה, מחשש שימשך הפעולה וישכח להתפלל תפילת מנחה אך אם התחילו - אין מפסיקין.
ועל
נקודה זו בגמרא התייחס הרב קוק זצק"ל בספרו עין איה :
·
"כל דברי חכמים שעשו סייג לתורה, שקולים בשקל
הקודש שעליהם אין להוסיף כמו שמהם אין לגרוע. העריכו חכמים לפי מדה זו את תוכן
דבריהם בעשותם סייג לתורה, וכאשר מצאו שמספיק סייג קל, לא הכבידו אף כחוט השערה
יותר אף להכביד על הרצון האנושי ולהניעהו מחפצו. על כן, באשר מצאו שלפי מדת הערך
של איסור ההתעסקות לפני תפילת המנחה בדברים שיוכלו לגרום לה ביטול, די באסרם איסור
לכתחילה שלא להתחיל, ואם התחילו אין צורך עוד לעמוד לפני חפץ האדם השוקק לגמור את
אשר החל מעסקיו החומריים, עמדו ג"כ על סוף הדעה והנטיה האנושית, כי אף אם רק
הפנה מעסקיו והכין עצמו לאיזה דבר, יקשה בעיניו לבטל את הכנתו ולהנזר ממנה,
ע"כ הוציאו משפטם הנכון כי בכלל אם התחילו אין מפסיקים, אינו דוקא ההתחלה
בפועל הדבר עצמו, כ"א גם ההתחלה בההכנות הקודמות לו, כל ענין לפי תכונתו, כי
ראוי לכבד גם את הנטיה הטבעית של האדם, במקום שאין כח מכריח מוסרי מספיק לעמוד
דוקא כנגדו".
יוצא מהאמור שחז"ל הניחו את הגדרים במקום
המתאים ביותר, לא קרוב מדי, שמא ינגע בחטא, ולא רחוק מדי שלא להכביד על האדם שלא
לצורך. על האדם להקפיד להתחזק בשמירה על הגדרים ואף שפעמים תמוהים בעיניו חייב
בשמירתם שמבלעדי זה קרוב הוא לפרוץ גדרו של עולם.
(מעובד מספר אור ההר)
