בס"ד
מידה נכונה
במסכת גיטין (נו.) מובא המעשה על קמצא ובר קמצא שבעקבותיו התרחש
החורבן. לאחר שבר קמצא הלשין לקיסר שעם ישראל מורד בו, הציע לו שישלח קורבן
לירושלים ואם לא יקריבו אותו הוי הוכחה לדבריו. בדרך הטיל בר קמצא מום בקורבן
במקום שלפי דין תורתנו הקדושה נחשב מום הפוסל את הקרבתו, אך לרומאים הקורבן לא
נפסל בכך. סברו החכמים להקריב את הקורבן על אף מומו משום פיקוח נפש, שמא השלטון
יראה בכך מרידה במלכות. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, יאמרו: בעלי מומין קריבין לגבי
מזבח (ולא יבחינו שמדובר כאן בפיקוח נפש)! חשבו החכמים להרוג את בר קמצא שלא ילך
להלשין, אמר להם רבי זכריה, יאמרו: מטיל מום בקדשים ייהרג!
אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו,
ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו.
וצריך
ביאור מה שייך כאן "ענוותנותו" של ר' זכריה,
איזו ענווה הראה כאן? ויותר היה מתאים לכתוב "חסידותו" או
"חששו" של רבי זכריה... וביאר הגר"א (הובא בס' המאור הגדול) על פי סנהדרין
(לו.) דבדיני נפשות מתחילים מן הצד, כלומר מן הקטנים שבחבורה, שאם הרב יאמר את דעתו
קודם, שוב לא יוכלו הקטנים ממנו לחלוק עליו. לכן מתחילים מן הצד, כדי שיצדדו לזכותו
וייצא זכאי בדינו. והנה ר' זכריה בן אבקולס סבר שאין להקריב
את אותה הבהמה בעלת המום, ומרוב ענוותנותו הגיד רבי זכריה את דעתו ראשונה, כאחד מן
הקטנים, על אף שבאמת הוא היה הגדול שבסנהדרין. לכן כולם, שידעו את גדולתו, קיבלו
את דעתו ולא חלקו עליה, ומשום כך הכריעו כמותו. אבל אילו לא היה מתנהג בענווה, היו
התלמידים, שהם הרוב, מצדדים להקריב את הבהמה מחמת שלום מלכות. מכאן יש
ללמוד מוסר שגם במידת הענווה שאין גדולה וטובה ממנה וכן בשאר המידות הטובות, אם
משתמשים בהן יתר על המידה או במקום לא מתאים, עלול הדבר לגרום לחורבן. לדוגמא:
בתום תפילת מנחה, כאשר נותרו מספר דקות עד לתפילת ערבית, והקהל ממתין באפס מעשה,
אל יאמר אדם "מי אני ומה אני?" בענווה פסולה, אלא יזכור את מאמר
חז"ל "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" (אבות א', ה'), ויזכה
את הציבור בדברי תורה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה